מאז ועד היום

הסטנס - השנים שחלפו

מורשת המתפרשת על פני 6 דורות


הדור הראשון - פייר אדולף (Pehr Adolf)
השנה היא 1839, פייר אדולף בן התשע ומשפחתו התגוררו בעיירה קטנה מחוץ לאורברו שבשוודיה. בחג המולד של אותה שנה, אב המשפחה, יוהאן ינסון, בישר לילדים כי אמם נפטרה.
אביו של פייר החליט להישאר בשוודיה ובמשך כל שנות ההתבגרות של הילדים, הוא דאג להנחיל להם את החשיבות של מומחיות, מיומנות, עבודה ומסחר:
"אני רוצה שתהיו טובים יותר ממני, שתלמדו ותתמחו במקצוע שאתם בוחרים בו, מקצוע שיעניק לכם את האפשרות לתת לאנשים את מה שהם צריכים. אם תעשו כך, תמיד תוכלו לדאוג לאנשים שאתם אוהבים".

פייר הפך לבחור צעיר ואמביציוני, נחוש להפוך למומחה בעיצוב אוכפים. ההחלטה הזאת לא רק שינתה את חייו, אלא את חיי המשפחה כולה במשך הדורות הבאים.
כשהיה בן 18, הוא הפך לשולייה של מעצב אוכפים ייחודיים ורתמות עור שוודי. 
4 שנים לאחר מכן, ב-22 למרץ 1852, מלך שוודיה העניק לו את תעודת המומחיות בעיצוב אוכפים.
פייר התחתן עם אהבת חייו אליזבת' שרלוטה, והביאו יחד לעולם שלושה ילדים. שני בניו של פייר ממשיכים את דרכו והופכים למעצבי אוכפים, מקצוע אשר כלל בזמנו גם הכנה של מזרנים העשויים משיערות זנב סוס ומוצרי עור. 

הדור השני - פייר ת'ור
פייר ת'ור וידא המשיך את המורשת המשפחתית וב-1885 השתלט על עסקי האוכפים.
עד שנה זו, המשפחה עשתה דרך ארוכה על ידי כך שהקשיבה לעצת יוהאן ינסון:
להפוך לטובים יותר בכל דור, כדי שיוכלו לדאוג לאנשים אותם הם אוהבים ומוקירים.

פייר ת'ור גדל באותה דרך בה אביו גדל ולכן הסתגל מהר לשינויים:
בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הומצאו המכוניות הראשונות של שוודיה ולכן בחר בחוכמה להתמקד בייצור מזרנים משיער זנבות סוס, מושבים וכריות.

הדור השלישי - דיוויד סטפאנוס
פייר ובנו דיוויד לקחו את המסורת של עיצוב אוכפים כמה צעדים קדימה, הגדילו את ייצור האוכפים, ייצרו יותר רתמות עור ובו זמנית הרחיבו את העסק המשפחתי וייצרו יותר ויותר מיטות.

באותה השנה, נוצר חוסר בחומרים, שיער סוס אמיתי שהיה תמיד המרכיב העיקרי בריפוד המיטה היה חומר שקשה למצוא, במיוחד באיכות ובכמויות הנדרשות כדי לענות על הביקוש.
דיוויד ואביו התגברו על האתגרים באמצעות פתיחה של בית חרושת משלהם לעיבוד שיער סוס וכך הבטיחו על שמירת האיכות הגבוהה שהחברה דגלה בה.

"אבי היה בעל מלאכה מיושן, המילים איכות, מלאכה ואומנות היו כמעט קדושים בשבילו.כדי להתקדם היינו חייבים לפרוץ גבולות על ידי פנייה לשיטות תעשייתיות יותר, והתשובה הייתה הקמת בית מלאכה לטווית שיער סוס. אפשר להגיד שהיה ניצוץ בתוכנו. השנה הייתה 1917, אני הייתי בן 25 וזה היה מטורף להתחיל הרפתקה מסוג שכזה בזמן מלחמת עולם. החוסר בחומרי גלם, הקושי העצום בלהשיג מכונות מתאימות והנסיבות לא השתפרו כשאבי חלה לא הרבה לאחר מכן. המצב היה אומלל, אבל אנשים מהאזור שלנו בשוודיה, ידועים בהיותם קשוחים ועקשנים. זאת הייתה גאווה טהורה שמנעה מאיתנו לוותר!".

מומחי החברה היו אובססיביים לאיכות, הם טיילו מסביב לעולם כדי לאתר את חומרי הגלם המשובחים ביותר והגיעו עד מצרים, שם נמצא שיער הסוס האיכותי ביותר שאפשר למצוא. מאותו רגע והלאה, שיער סוס זוהר מסוסים ערבים הועבר לשופינג, שם נשטף בנהר הנקי הזורם ליד המפעל.
בשנת 1924 דיוויד שקל להעביר את החברה לשטוקהולם, אבל רומן שהחל לפרוח שינה את התוכניות. אסטריד, ילידת העיר שופינג, כבשה את ליבו של דיוויד וכך הסטנס החלה את פעילותה בעיר. שנה לאחר מכן, הביאו הזוג את ביתם הראשונה – סולבייג.
בשנת 1926 החברה החלה ביצור של שמיכות וכריות, תוך שימוש בנוצות האיכותיות ביותר שניתן למצוא. בשנת 1930 המשפחה הבחינה בשינוי משמעותי בתרבות השינה: אם בעבר אנשים היו מציעים את הספה בלילה כדי שתשמש אותם כמיטה, פתאום אנשים התחילו לרהט חדרים המיועדים לשינה והשקיעו במיטות ראויות ונאותות.
ב-13 לינואר 1935, הלוגו של הסטנס נרשם בסימן מסחרי בשוודיה, שנותר תקף עד היום. הלוגו נוצר על ידי בן הדוד האומנותי של פייר, פול ובו משולב הסוס כמחווה למורשת עיצוב האוכפים.

באמצע שנות ה-40 החברה החלה לגדול עד כדי ניצול כל חלל המפעל, ודיוויד רצה להרחיב את הייצור ולהקים את מפעל החלומות.
לקראת סוף העשור הוא יצר קשר עם ראלף ארסקין, שהיה בזמנו אדריכל דיי מוכר בעל סגנון שמצא חן בעיניו והזמין אותו לעצב את המפעל החדש.
התוצאה הייתה מבנה שלא נראה כמו כל מפעל קונבנציונאלי, מבנה בשם 'The Tivoli'.
הודות לסגנון הייחודי עם הקווים האלגנטיים והצורות המקושתות, זכה המפעל למעמד אייקוני בקרב אדריכלים בשוודיה.
 

הכוונה של דיוויד הייתה לייצר מיטות שהיו נוחות באותה מידה (ואולי אפילו יותר) לאורך 25 שנים, ממש כמו בלילה הראשון.
כהבטחה וערבות לאיכות ולעמידות של המיטות, דיוויד העניק להן אחריות של 25 שנים. אבן דרך חשובה ונוספת בדור השלישי של המשפחה היא מינוייה של החברה כספק מלכותי ע"י המלך גוסטב ה-3. זה קרה בשנת 1952 כאשר הסטנס חגגה את שנת המאה שלה כיצרנית מיטות. המלך ביקר במפעל בשופינג בשנה שלאחר מכן, והכיר רשמית באיכות הגבוהה של המוצרים שלה. באותה שנה, Swedish America רכשה מיטות בייצור החברה עבור ספינות שייט M/S Gripsholm.
אין ספק, המוניטין של הסטנס כחברה איכותית החל להתפשט.

הדור הרביעי - סולבייג וג'ק רייד
סולבייג, ביתם של דיוויד ואסטריד, תפקדה כמנהלת כספים במשך שנים.
בשנת 1963 קיבלה על עצמה אחריות נוספת לצד בעלה ג'ק רייד ובתמיכתן של אחיותיה הצעירות את'ל ואיבון.
ג'ק רייד, חובב אומנות ועיצוב, היה להוט לתכנן דפוס ייחודי למותג שיהיה למאפיין שמזוהה איתו.

ב-1978 הוא עיצב את המשבצות המוכרות של הסטנס והכיר אותן לעולם בתערוכת רהיטים בשוודיה. העיצוב שתופס את העין מיד, ספג ביקורות מהתקשורת השוודית. הצבעים הרעננים והדפס המשבצות היו מנוגדים לחלוטין מהאופנה של שנות ה-70 שאופיינה בצבעים כתומים, חומים וירוקים. ג'ק הציג מראה שונה לחלוטין מכל מה שראו במיטות בעבר אך עם זאת, ההיסטוריה הייתה זאת ששפטה את הבחירה בצבעים המפתיעים כבחירה נבונה.
ג'ק רייד שבר מוסכמות ויצא מגבולות המראה המסורתי של מיטות באותה התקופה.

הדור החמישי - יאן רייד
בשנת 1988, עשר שנים לאחר כניסתן של המשבצות הכחולות, יאן לקח את המושכות.
ממש כמו סבו, המסע של יאן הוכתב ע"י אהבה.
הוא כבר החליט על קריירה באוניברסיטה הטכנולוגית  בלינקופינג, לימד סטודנטים, הרצה על כלכלה תעשייתית והיה מועמד לקבלת תואר דוקטור.
כשהוא הכיר את אנה לי מהעיר שופינג, יאן החליט לעזוב את חיי האוניברסיטה מאחוריו ולחזור הביתה לשופינג כדי לנהל את החברה ולהקים משפחה.

בשנת 1995 המלך קארל גוסטב ה-14 מינה את הסטנס כספק מלכותי בפעם השנייה.

הדרישה למיטות הסטנס המשיכה לגדול ובשנת 1998 הוחלט להרחיב את המפעל.
50 שנים לאחר עיצוב מפעל החלומות, ראלף ארסקין, עכשיו אדריכל ידוע מאוד בעל מוניטין גבוה, חזר לתכנן הרחבות נוספות במפעל החלומות.

תחת הנהגתו של יאן, החברה הגדילה את הביקוש העולמי למיטות הטבעיות והמשובצות באופן משמעותי. כיום, החברה המשפחתית הקטנה הרחיבה את השווקים שלה ל-37 מדינות באירופה, אסיה וארצות הברית.

יאן נושא בגאווה את המסורת המשפחתית אל המאה ה-21, המיטות עדיין מיוצרות בעבודת יד עם אותם חומרי גלם טבעיים,
רוח המצוינות עודנה נושבת בחוזקה, ממש כמו בזמנו של פייר אדולף לפני כ-160 שנים.